פסק-דין בתיק ע"פ 2860/08

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40286/07 (כבוד השופט ז' כספי ) מיום 7.2.2008, ולחלופין ערעור על גזר דינו מיום 14.2.2008.

השתלשלות ההליכים עד כה

כתב האישום

1.       כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה ועם נשק), לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין; עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיפים 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין ועבירה של כניסה לישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. לפי הנטען בכתב האישום, המערער הכיר את פנחס ואסתר אוחנונה (להלן: המתלוננים) בעקבות עבודתו המשותפת בשיפוצים עם המתלונן. ביום 27.9.2007 הודיע המערער למתלונן כי בידיו סכום כסף המיועד לו, לצורך העברתו. הם סיכמו כי המערער יגיע לבית המתלונן בשעות הערב. המערער הוסיף וביקש מהמתלונן כי בהזדמנות זו יארח אותו ואת חבריו לארוחה בביתו. בשעה 20:00 או בסמוך לכך, הגיע המערער יחד עם שלושה אנשים נוספים (להלן: השותפים) לבית המתלונן והם סעדו יחד כמתוכנן. קודם לכך, קשרו המערער והשותפים קשר לשדוד את המתלוננים. בהמשך לכך, במהלך הערב החלו הללו לתקוף את המתלוננים, הכו אותם בכל חלקי גופם, ניפצו על ראשיהם בקבוקי שתייה מזכוכית, ניסו לחנוק ולדקור אותם באמצעות חפצים שונים. כל זאת, כאשר המערער אוחז במתלונן ודורש ממנו כי ייתן לו ולשותפיו כסף ואם יסרב, הוא ישחט אותו ואת אשתו. אז, ביקש המתלונן מהמערער שישחרר אותו בכדי שיוכל לתת להם את מבוקשם, כששחררו המערער, נמלט המתלונן למרפסת וביקש משכנו שיזעיק משטרה. בעקבות זאת נמלטו המערער והשותפים מהדירה והצליחו לברוח ואילו המערער נתפס בחצר בניין סמוך. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלוננים חתכים וחבלות גופניות קשות ושונות. בנוסף, בעת ביצוע המעשים האמורים שהה המערער שלא כדין וללא היתר בישראל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.       ביום 7.2.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בגדרה הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין קיבל בית המשפט את גרסת המתלוננים ודחה את גרסת המערער. כך, קבע בית המשפט כי עדותו של המתלונן הינה מהימנה, בית המשפט ביסס קביעה זאת על התרשמותו מאמינותו של המתלונן ומכך שדבריו דברי אמת, וכי הוא תיאר את הדברים כהווייתם ללא הגזמה או הפרזה. בית המשפט אף מצא חיזוקים לנקודות מרכזיות בעדותו, הן בעדותו של המערער עצמו, והן בממצאים שנמצאו בזירת העבירה: כתמי הדם על הרצפה ומיקומם אשר תאמו את עדותו, בקבוקים וכבל טלפון שנמצאו במקום ושימשו לצורך הכאה וחניקה וכן החבלות בראשו של המתלונן, בזרועו ובצווארו. כמו כן, מצא בית המשפט את עדותה של המתלוננת מהימנה. אף מעדותה התרשם בית המשפט כי תיארה את אשר התרחש ללא הפרזה או הגזמה. בית המשפט קבע כי דבריה קיבלו חיזוק מלא מעדותו של המתלונן, מהממצאים בזירה, הפגיעות הגופניות שנגרמו לה ולמתלונן ואף מדברי המערער עצמו. בנוגע לסתירות שנמצאו לכאורה בעדויותיהם, קבע בית המשפט כי מדובר בסתירות בעניינים שאינם מהותיים, אשר יתכן שנבעו מהמצב הפיזי והנפשי הקשה בו היו מצויים לאחר התקיפה, ומהעובדה שבמהלך האירוע הם הוכו נמרצות והופלו ארצה ועל כן התקשו להבחין במדויק בכל פרטי התרחשות האירוע.

מאידך, דחה בית המשפט את גרסת המערער וקבע כי אינה מהימנה. שכן כבר בראשית הודעתו (ת/1) במשטרה מסר המערער דבר שקר בנוגע למספר האנשים שהתלוו אליו לבית המתלונן. בנוסף, הוא טען בהודעה זו כי הסיבה לחבלות שנגרמו למתלוננים היא קטטה בין המתלונן לשותפים. כמו כן, אף טען כי בא לעזרת המתלוננים והגן עליהם, בין היתר בכך שאחז במתלונן על מנת שהשותפים לא יהרגוהו ומשום ש"יצא הרבה דם" מהמתלונן. בית המשפט קבע כי הסברים אלו הינם שקריים ומעוותים את האופן בו התרחשו הדברים ואינם מתיישבים עם התנהגותו של המערער עצמו, שכן אם מעשיו היו לשם הגנת המתלונן מדוע אחז בו ולא בחבריו התוקפים אותו, וכן מדוע נמלט מן הדירה ולא הזעיק כל עזרה. כמו כן, ראה בית המשפט בהודעתו ת/11 בה הודה כי הורה למתלונן לתת כסף לשותפיו, כחושפת את תכליתה של התקיפה ובהודאתו כי נטל חלק של ממש, לפי דבריו, בשכנועו של המתלונן למסור להם את הכסף בו חפצו.

אשר על כן, קבע בית המשפט כי הוכח בפניו כי המערער נטל חלק מרכזי בביצוע עבירת ניסיון השוד. בנוסף לכך, נקבע כי בחינת מכלול נסיבות המקרה מצביעה באופן ברור ומובהק שקדם לביצוע השוד קשר ותכנון מוקדם, מבין הנסיבות שמנה בית המשפט לעניין זה:

(א)     המערער הוא שפנה והפציר במתלונן לארח אותו ואת השותפים בביתו לארוחה משותפת, שעה שעילת הביקור מצידו היתה תשלום שכר עבודה למתלונן. על כך אמר בית המשפט "אי אפשר לראות סיבה עניינית אחרת לבקשה זו של הנאשם, אלא כדי לנצל את האירוח הזה, לצורך ביצוע פשע".

(ב)     המערער והשותפים זכו לאירוח נאה ומכובד בבית המתלוננים, ולא היתה סיבה נראית לעין כי מי מהנוכחים יתקוף את המתלוננים באופן כה קשה ואכזרי, אלא אם תכננו זאת מראש.

(ג)      האופן בו תפס כל אחד מן השותפים את מקומו בבית המתלוננים, באופן נפרד ומרוחק מחברו, כולל ליד דלת הכניסה. יחד עם הבקשה מצד השותפים להפעיל את מערכת המוזיקה לצורך ריקוד, כביכול, אשר עם התפתחות האירוע שימשה כדי להבליע את צעקותיהם של המתלוננים, מהוות תמיכה לכך שמדובר בביצוע של תוכנית שתוכננה מראש.  

3.       ביום 25.9.2007 גזר בית המשפט על המערער שבע שנות מאסר בפועל; שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות או רכוש; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ופיצוי כל אחד מהמתלוננים בסך של 20,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי המעשים המיוחסים למערער הינם חמורים, שכן נוסף על האלימות והאכזריות הרבה בה נהגו כלל השותפים במתלוננים, המערער מילא תפקיד מרכזי בתכנון הארוחה המשותפת ובהובלת השותפים לבית המתלוננים וכל זאת כאשר הוא מנצל את היכרותם ואמונם של המתלוננים בו.

           מכאן הערעור שבפנינו המופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד גזר הדין.

טענות הצדדים

4.        המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות ובמסקנות שהסיק על בסיסן שכן הן נעדרות עיגונים בחומר הראיות, בכלל זה טוען המערער:

            (א)   לעניין קיומו של קשר בינו לבין השותפים לשדידת המתלונן, טוען המערער כי לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה ישירה או נסיבתית ממנה ניתן ללמוד ולהסיק על קיומו של קשר זה. בייחוד שעה שהשותפים כלל לא אותרו ונחקרו על ידי המשטרה. יתרה מכן, לטענתו קיימות אינדיקציות כי המתלונן עצמו הוא שפנה אל המערער וביקש ממנו כי יסור לביתו בכדי למסור לו את שכר עבודתו. זאת ועוד, טוען המערער, כי הוא כלל לא התכוון מלכתחילה לבוא לבית המתלונן עם השותפים כי אם בלוויית אנשים אחרים. את השותפים לטענתו, הוא פגש באופן אקראי והם שקשרו קשר לביצוע השוד והוא עצמו לא ידע כך דבר.

           (ב)    לעניין הרשעתו בניסיון שוד וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, טוען המערער כי לא הוכח כי דרש כסף או חיפש כסף, או שהיה לו עם המתלוננים כל סכסוך כספי, ואף בפועל לא נלקח דבר מבית המתלוננים. יתרה מכך, טוען המערער, כי לא ניתן להצביע על כך כי היתה לו כוונה או מניע לשדוד את המתלוננים זאת לנוכח ההיכרות הארוכה וקשרי החברות ביניהם. לטענתו, רק במהלך התרחשות הדברים הבין את כוונת השותפים וסברתם כי בידי המתלונן מצויים סכומי כסף גדולים, וכי האמירה אותה אמר לכאורה במסגרת הודעתו הראשונה במשטרה, לפיה דרש מהמתלוננים כסף, קשורה לאי הבנת השפה העברית על בוריה וקשיי התנסחות. בנוסף, טוען המערער, כי אין אינדיקציות ראייתיות לכך שניסה לדקור את המתלוננים באמצעות מזלג, ניפץ בקבוקים על ראשם ואחז בסכין שכן לא נלקחו טביעות אצבע מן החפצים. לשיטתו, אכן למתלוננים נגרמו חבלות חמורות אך לא הוכח כי הוא נטל חלק במעשים אלו.

(ג)      כמו כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט משייחס לו תפקיד של מוביל ביצוע השוד, לטענתו, קביעה זאת נובעת מהיקש מוטעה אותו ביצע בית המשפט בין מעמדו בין השותפים במסגרת העבודה לתפקידו לכאורה בביצוע השוד, ומסתמכת על גרסת המתלוננים לפיה הוא חילק בזמן האירוע פקודות בשפה הערבית לשותפים, שעה שהללו אינם מבינים את השפה על בוריה. יתר על כן לטענתו, קיימות סתירות רבות ומהותיות בכל הנוגע להבנת האמירות, לטענתו, כל שאמר לשותפים היה לחדול ממעשיהם וללכת הביתה.